משלוח חינם בקנייה מעל 400 שח

שנאה עזה לרטוריקה,

יותר גרוע מזה זו רטוריקה שיש בה נימה של חנפנות.. של דביקות אפילו.

זה לא בשבילי.

ואז אתה נתקל בתחושה הזו של הדביקות,

ולמה אני?

איך נדבקתי?

וברטוריקה אני חוזר על עצמי כמו פטיפון חדש עם תקליט ישן "הכל בזכותם".

כן... זה אשכרה בזכותם.....

אפשר לבנות רעיונות עד מחר,

אפשר להביא אותה בהברקת המילניום.

קל ממש לחשוב, לדמיין, לעשות.

וכמה פעמים אפשר להתבלבל יא ראבק.

פתאום מתפלחת מחשבה של "אני יכול...."

וברגע כזה אין כמו איזו סתירה של הלייף כדי לחזור למסילות של סטנפורד והרימן

אלעק, למה מי אנחנו שנוכל לעשות הכל בשתי ידיים???

מה עם שאר חלקי הגוף?

וכמה פעמים שמענו על סיפור של אלה שהיו בטוחים שהם למדו הכול ומסוגלים לבד....

וכמה פעמים שמענו על כישלונות מתוך פזיזות ויוהרה וכמה פחות שמענו על הצלחות גדולות של תנועה משותפת..

כמה חשובה הקבוצתיות..

כמה קריטי לדעת להשתלב ולמצוא מכנה משותף, להעמיק בחולשות ובחוזקות כדי לאזן ולנוע קדימה.

כמה נכון לחפש כל הזמן את המטרות המשותפות ולוודא שאנחנו מטיילים על אותו השביל.

ועוד פעם אני דביק כמו מסטיק מתחת לשולחן.

זה בזכותם.. זה בזכות הכמות הכללית ולא האיכות האינדיבידואלית.

תודה.